פרידה מתמר
סבתא, או בכינויך השגור בפינו – “טטיטה”.
רצף של תמונות רבות ותקופות שלמות שקשורות בך, היו חלק גדול מאוד מהילדות שלנו, ההתבגרות ועד היום. הזיכרונות כל כך רבים ולא הספקנו להיזכר בהם יחד איתך, אבל תמיד מאוד נחמד ומצחיק להעלות אותם מחדש ולכן ננסה למנות כמה מהם:
אחד הזיכרונות הראשונים שלנו ממך הוא ארוחות הערב אצלך בהעדר ההורים, עם החביתה הטעימה ביותר שעד היום לא הצלחנו לשחזר (אולי זה קשור בקליפות הביצה שלקחו חלק נכבד).
הכנות הבלתי מתפשרת שלך הותירה בנו חותם בעיקר בענייני אופנה וביגוד שבהם הבעת את דעתך הנחרצת והקשה לעיכול.
בצבא היה ידוע שהנכדים שלך הולכים עם הדרגות תפורות באופן יצירתי ויוצא דופן (במאונך, אלכסון ומקומות שונים אחרים, תלוי במצב רוחך).
אותו היום שבילינו בתחנת המשטרה בטורקיה בעקבות גניבת כרטיס האשראי שלך, במסגרת אחד מהטיולים, שבסופו הראית בגאווה את תחתיות הקפה אותן “לקחת בהשאלה” מהתחנה כי הן פשוט היו יפות.
כל אלו ממש על קצה המזלג.
טטיטה, האישיות המיוחדת שלך תיזכר לתמיד והגעגוע כבר מחלחל.
בנות אמית
סבתא תמר, זכרונות,
תמונה באלבום: בית הערבה, בת עשרים, עם כובע טמבל, מרימה ארגז עגבניות של 20-30 קילו על הכתף. מחייכת עם העיניים.
טיול משפחות ביום שבת בבוקר – לחם עם חמאה ומלפפונים ומימיה של הגדנ”ע. סנדלים. הולכים ליד רעננה ונעמי.
ביום שישי בערב, אחרי חדר-אוכל, בדרך ‘לחדר’, קוטפים גויאבות. אחר כך יושבים, שותים קפה ומדסקסים את ענייני השבוע. עיתון דבר. אם אין חלב מבקשים משרה מלר.
ספר פתוח – המשקפיים הם הסימנייה.
פסיפלורות במרפסת. אופניים נשענים על הקיר ליד המדרגות.
בימי חורף, נוסעים לראות את הים ‘כועס’.
עוגיות מלוחות, כל עוגה עם משולש קטן חסר בצד – לבדיקה, ‘נקנקיות’, גלידה נמסה, תה ארל-גרי, וויסקי עם סבתא. דג מלוח. עוגת שוקולד ואגוזים (עם קצת קליפות).
בעיר העתיקה בירושלים – לוקחת אותי ואת שרון לסיבוב בחנויות הכי טובות של הרובע המוסלמי.
עוגת פרג בחבילות לצבא.
כל הכלים הכי שווים של ענת. השטיח האדום. הדלת שתמיד פתוחה לביקורים. בית חם. צניעות.
בשנים האחרונות, איבדנו לאט לאט את סבתא תמר. תודה לך מרי-לו שהענקת לסבתא את הטיפול המסור והאוהב ביותר בכל השנים הקשות הללו.
היי שלום סבתא.
הבנים ממשפחת רעיף
בס”ד
אמא, אני רוצה לומר לך כמה מילות פרידה.
את כבר נמצאת בעולם האמת, וברור לי שעכשיו את מסכימה אתי לגמרי, ואדרבא – את יכולה להוסיף על דברי כהנה וכהנה. העולם שאת נמצאת בו עכשיו נקרא “עולם האמת”, והעולם שאנחנו נמצאים בו, נקרא “עלמא דשקרא” – עולם השקר.
מדוע?
כתוב “חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת”. כלומר, העולם הזה הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא. חותמת עשויה באופן כזה, שהיא ממש “נגטיב” של התמונה שהיא עושה. מה שגבוה בחותמת – נמוך בתמונה, מה שיקר בחותמת – זול בתמונה, מה שחשוב בחותמת – מזולזל בתמונה. וכן להיפך.
אני רוצה לומר לך כמה מילים ששייכות לחותמת, לעולם האמת:
הדברים החשובים והיקרים בחותמת הם מסירות נפש למען מטרות נעלות באמת. פעמיים מתמשכות מסרת את נפשך למען מטרה נעלה של יישוב הארץ. היית שייכת לקבוצה שבמסירות נפש עילאית יישבה את בית הערבה. לקחתם פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה, זרעתם בה עגבניות, והמתנתם שתצמחנה לפני השערות על כפות ידיכם. בהחלט לא היה ברור מה יצמח קודם…
ברחתם מפני הצל הלוהט בחום של 52 מעלות לתוך נקרות צורים, ותוך תשע שנים יצרתם מאותה פיסה צרובה גן עדן עלי אדמות. ואז, במחי יד, הכל נמחק והיה כלא היה. כולנו חווינו אתכם שנים אחר כך את האובדן הזה, כמה הצטערתם עליו, כמה היה לכם קשה מחמתו. ואף על פי כן, בלא ייאוש ובלא לאות הסתערתם על גבעת הטרשים הזו, להקים עוד ישוב פורח.
והיה לך קשה. לסחוב כפופה ארגז עגבניות של 20-30 ק”ג בהריון, ממש אי אפשר להאמין שעשית את זה.
חיית עם אבא, שהיה מחייב גדול בעצם נוכחותו, וכל שכן בתור בעלך. והרבה זמן היית לבד, כי אבא היה עסוק בענייני הכלל. הספקתם להקים משפחה די גדולה, יחסית, שצמחה והיתה לשבט קטן. קיימתם, בלא משים, את הפסוק: “בבוקר זרע זרעך, ובערב אל תנח ידך” – חז”ל דורשים על הפסוק הזה: אם עסקת במצוות “פרו ורבו”, אל תנח ידך, וגם משהזקנת קצת, המשך לעסוק בה, שאין אתה יודע מהיכן תצמח לך הישועה הגדולה.
ואז, כמו רעם ביום בהיר, אבא הסתלק. היית מוכה וכאובה, אבל גם מהמכה הזו התאוששת והמשכת.
זכית גם להיקבר קבורה יהודית, ובאופן נדיר היתה לך גם הזכות ליציאת נשמה תוך קבלת עול מלכות שמיים, באמירת הפסוק “שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד”, בזמן יציאת נשמתך.
עם הזכויות הללו את עולה לעולם האמת.
יהי רצון שתרווי מלוא חופניים נחת מהשבט שהשארת פה, ורק תוסיפי יותר ויותר לרוות נחת שם, ממי שהשארת פה.
נוחי על משכבך, והקיצי לקץ הימים.
גל שינדלר