אליעזר שנקר
3.3.1919 – 26.3.2011
לאחר 100 ימים של ניסיון התאוששות מנפילה לא מוצלחת, ולב שהתקשה לסחוב הלאה, בסוף שבוע של תשישות גדולה, הלך אבא לישון בערב שבת בנשימה רגועה. בבוקר שבת, במיטה, הוא נשם את נשימתו האחרונה. כך סיים אבא מסע של 92 שנים.
אבא נולד בכפר ברזניץ באוקראינה בא’ אדר ב’ תרע”ט, 3 למרץ 1919 – בליבה של תקופת פרעות פטליורה שבהן נהרסו עשרות רבות של קהילות יהודיות ונרצחו אלפי יהודים באזור זה. אבא זכר וסיפר לנו מן הסיפורים ששמע, כיצד ברחו הוריו, מרדכי וחיה שנקר, בעודם זוג צעיר, והוא תינוק קטן על ידיהם, מהכפר הקטן אל העיירה פולונו. אחרי מספר שנים, ב-1925, כשהוא בן שש, ופנינה אחותו בת שנה, הם עלו לארץ והתיישבו בצמח, כפר ערבי לחופה של הכינרת. שם עבד סבא בטחנת הקמח עד 1936. לאחר שנה עברה המשפחה אל המושבה כינרת, הישוב היהודי הסמוך, ושם נולדה כרמלה, האחות הצעירה. בכנרת עברו על אבא שנות ילדותו. משם הכרנו רק מעט סיפורים, אך כפי שלמדנו מאוחר יותר, אלה היו מחוזות הילדות שלו ואליהם הוא נקשר – אל חופי הכינרת, נוף הדקלים וההרים שמעל. ילדות, זיכרונות קטנים, אביו שרוכב כל בוקר על חמור אל טחנת הקמח בצמח. עשר שנים במושבה. ואז – בעת מאורעות 1936, כשאבא בן 17, נפטרה חיה אמו מהתקף לב והמשפחה שוב עברה, קודם ליבנאל ואחר כך לקריית חיים.
זרעי האהבה לארץ, לצמחים ולחקלאות, שנזרעו בליבו של אבא בשנים אלה דחפו אותו ללמוד בבית-ספר חקלאי. אבל אביו לחץ – “צריך לרכוש מקצוע אמיתי”. וכך הגיע אבא ללמוד חרטות במחזור הראשון של בסמ”ת (בית ספר מקצועי תיכון) שליד הטכניון בחיפה. שני אלה – מקצוע המסגרות והאהבה הגדולה לכל מה שצומח באדמה, ליוו את אבא מאז, והיו בשבילנו נוף ילדות.
תנועת הנוער בקריית חיים, “המחנות העולים”, הביאה איתה את “ההגשמה” בקיבוץ. ואם כבר הגשמה, אז במקום הכי קשה שיש – במקום העמוק בתבל, באזור חם וצחיח, על קרקע מלוחה שדבר לא גדל בה, רחוק מכל ישוב יהודי. עם קבוצת ה”משוגעים” הזאת צעד אבא עשרות שנים – בבית הערבה, בסדום ובכברי.
תקופת “המחנות העולים” הטביעה באבא עקרונות והשקפת עולם. ב-1949 נתן מתנה לבחורה צעירה, איתה הצטלבה דרכו בבית הערבה. אמא. המתנה לא הייתה זר פרחים, אבל היא כנראה קנתה את ליבה, ומאז לא נפרדו דרכיהם. המתנה הייתה ספר – “ספר האידיליות” של דוד שמעונוביץ, ובתוכו מודגשת שורה בעפרונו של אבא: “התאחזות, הסתפקות במועט, התמדה”. זוהי תורת ארץ ישראל, ככה בונים חברה, ככה מעצבים עם, ככה מקימים מדינה… ואנחנו לא ידענו שכשאנחנו עוקרים סלעים עם אבא בגינה, ומגירים דליים של זיעה על אדמת הגבעה הסלעית, אנו מגשימים כל זאת.
אבא היה התגלמות הקיבוץ בצד היפה שלו – היאחזות בקרקע והקמת בית בבית-הערבה, ושוב בכברי, הסתפקות במועט, חריצות אין-סופית ואהבה לדברים הקטנים והפשוטים. מעולם לא רץ אחרי כבוד, כסף, או השפעה.
אבא חי מתוך אמונה פנימית בערכים והגשמה שלהם בעצמו ולעצמו, ודבק בהם גם כשמסביב הכל כל כך השתנה…
בימים הראשונים בבית החולים, העלנו זיכרונות מהימים בהם הגינה מילאה את חיינו: תותים שאמא עשתה מהם ריבות, גרעינים שחורים ולבנים במקשה בצד מזרח, הדלעות היפות שקישטו את הבית, דם המכבים וכרבולת התרנגול שייבשנו, העצים עמוסי הפרות… ואבא חייך…
אבא לימד אותנו שהעבודה והעשייה הם מקור אושר וסיפוק. שאהבה למשפחה, לטבע ולסביבה ניתן להעביר במבט ובחיוך שקט.
אבא נפטר בכברי, במקום שכל כך אהב ושמח לחזור אליו, מפויס ורגוע, מוקיר את משפחתו ואת הטיפול האוהב לו זכה.