מכתב לסבתא, שניתן לה ב-28/03/2018, יום לאחר שסבתא חזרה מסופ”ש ארוך בבית חולים וביום ההולדת שלי, אילן.
סבתא יקרה שלי,
עוברים עליך ימים קשים ואני מרגיש שכבר נמאס לך. את כבר אומרת את זה בלי להתבייש.
ביום ראשון בבוקר ביקרתי אותך בבית החולים, אמרתי לך שאת גיבורה, בצורה שאת מתמודדת עם המציאות החדשה, בה עצמאותך התערערה ונפגעה, ואת בתגובה אמרת, שנמאס לך כבר להיות גיבורה ועל זה אני לא מתווכח! את היית גיבורה כל חייך! את בחרת בחיים כל יום מחדש וזה לא מובן מאליו לאחר מה שעבר עליך בצעירותך.
אתמול שאלתי אותך שאלה לא פשוטה בהתחשב בגילך “הצעיר”, מה הם הרגעים המאושרים בחייך ? אני בתוכי ידעתי מה תהיה התשובה… דבר ראשון עלה חיוך על פניך רק מעצם המחשבה על משהו שמח ואז מיהרת לומר, שהיו לא מעט רגעים משמחים בחייך, אבל את ציינת שניים:
- הרגע בו חשת את החופש בסיום מלחמת העולם השנייה.
- את הולדת הילדים והנכדים ואת הולדתי (נכד לאחר שלוש נכדות).
בימים האחרונים את חוזרת פעמים רבות ושואלת, “האם אני אשכח אותך ?” (לא רק אותי את שואלת), אני רוצה לומר לך זאת בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, בחיים אני לא אשכח אותך!!! אני מרגיש את הדם שלך זורם בגופי, אני מזהה אותי בך בהתנהגות, ברגשות ובדברים רבים אחרים! את יקרה לי ואני אוהב אותך מעומק ליבי, את תישארי בליבי עד נשימתי האחרונה!
אני גאה בך ומודה לך על הבחירה שלך בחיים, אחרת אני לא הייתי כאן ולא הייתי חווה את הרגעים המשמחים בחיי: הנישואים למעיין בחירת ליבי, הולדת ילדי המדהימים ובניית הבית בכברי. בכל אחד מהם הרגשתי את דאגתך, גאוותך, התרגשותך ושמחתך.
אני מודה לך על אותן פעמים רבות בהן עזרת לי והיית שם בשבילי, בדרך כזו או אחרת.
תודה שהתעניינת בשלומי, אם לא דיברנו יום או יומיים, תמיד היית אומרת: “אילן איפה אתה, מה שלומך ?” הרגשתי שאת באמת מתעניינת בשלומי וזה תמיד חימם לי את הלב.
רציתי לשתף אותך שיש משהו שאני מעט מאוכזב ממנו שלא הצלחתי לעשות, לא זכיתי לבקר איתך באושוויץ במסגרת המשלחת, שיצאתי אליה.
בכיתה יא’ השכבה שלי בקיבוץ בחרה בי “פה אחד” (אם איני טועה) לצאת למשלחת לפולין בגלל היותי נכד לניצולת אושוויץ. לא ממש שמחתי על הנסיעה לשם וחששתי מעט לבקר שם, אבל כבר הייתי מספיק בוגר כדי להבין שיש פה הזדמנות שאולי לא תחזור וזו בעצם “חובתי” לצאת למשלחת בשל מה שאת עברת. בשלב ההכנות למשלחת, הצעתי למארגני המשלחת ואח”כ גם לך להתלוות למשלחת ואת הסכמת. לאחר מכן, כשהנסיעה הלכה והתקרבה, לא הייתי בטוח שאוכל להיות שם מספיק בשבילך וקצת נבהלתי ממה שיכול לקרות שם, פשוט לא הרגשתי מספיק בוגר כדי להתמודד עם המראות ולחשוב שאת היית שם במקום הזוועות הזה.
היום כאדם בוגר יותר, אני מבין שצדקתי, לא הייתי מספיק בוגר, הייתי עוד “ילד”. בדיעבד אני יודע, שאם הייתי במשלחת לאחר הצבא, הביקור בפולין היה משמעותי הרבה יותר עבורי והביקור היה משאיר בי חוויה עוצמתית יותר.
לפני מספר שנים, ניסיתי לשכנע אותך לטוס לפולין ולבקר שם איתי ועם מי שעוד ירצה מהמשפחה, אך את התחמקת באלגנטיות, אולי כבר חשבת שעדיף לך לא לחזור לשם.
אני מרגיש, שבשנים האחרונות, את הרבה יותר חופשיה ומשתפת אותי ואת שאר המשפחה בחוויות שחווית שם. אני שמח על המזל שנפל בחלקי להיות שותף לתיעוד הסיפור שלך לעבודת סמינריון של תמר, שכמובן גם היא נשבתה בקיסמך. בתיעוד של למעלה מ-10 שעות צילום, הבנתי באמת מה חווית שם (עד כמה שניתן לתפוס…), הבנתי את המניפולטיביות החיובית שבך, את הרעות שהייתה בך לקבוצה שבאת עימה לאושוויץ מן ה”הכשרה” ואת חברות האמת, שהייתה לך עם רחל, ששינית את שמך לשמה.
סוף סוף הבנתי למה את לוקחת כדור שינה בכל לילה. מה שאת עברת שם קשה לדמיין וקשה עוד יותר להבין איך הצלחת לקום על רגליך ולהקים ביחד עם סבא את “שבט מוזס”.
הדבר הכי חשוב, שלמדתי או אימצתי מהתיעוד, שישמר איתי לכל חיי, הוא מה שאמא שלך זיכרונה לברכה לימדה אותך: בכל אדם, גם הרשע ביותר (כמו רודלוף הס למשל), אם מסתכלים לו עמוק בעיניים, אפשר למצוא אצלו את “הטוב”, את החלקה הטובה באדם שבו ולהצליח להניע אותו לעזור ולעשות טוב. התכונה הזאת שירתה אותך לאורך כל חייך, היא זו שהצילה אותך פעמים רבות מן הזוועות והיא זו שגורמת לכל מי שאת פוגשת להתאהב בך והוא מיד מתגייס לעזרתך.
אז סבתא יקרה, אני לא רוצה להיפרד, את תמיד מפתיעה מחדש ואני כולי תקווה, שגם הפעם נזכה בך לעוד פרק זמן, שבו תוכלי להיות איתנו ולשמוח עימנו בשמחות ולהיות גאה בעצמך על המשפחה, שמתרחבת לה בכל שנה.
אם תעצרי רגע, תחשבי על הרגעים השמחים שחווית ועל הרגעים השמחים שעוד צפויים לבוא, אני בטוח שתמצאי את הסיבות להישאר איתנו ובקרוב נראה אותך שוב טסה עם האופנוע שלך בקיבוץ, זה תלוי רק בך!
אנחנו כולנו רוצים שיהיה לך טוב, שלא תכאבי ולא תסבלי, עד לפני שבועיים שלושה דאגת לכל המשפחה, שלא יחסר לאף אחד חס וחלילה, עכשיו תעצרי רגע, תנשמי עמוק, הכל טוב! תני למשפחה שהקמת לעזור לך ולהקל עליך.
אני גאה שאת הסבתא שלי, את גיבורה אמיתית, גם אם נמאס לך להיות גיבורה…
בכל מקרה, אל תדאגי, יש פה “צוות מוזס” על הגבעה, שמתרחב לו בהתמדה, הוא ידע לשמוח בשמחתו של האחר ולהיות שם גם ברגעי משבר.
אוהב אותך מעומק ליבי!!!
ועכשיו תגידי לי מזל טוב כי יש לי יום הולדת! זוכרת… לפני 39 שנים… אבא דפק בדלת… אמר לכם, “מזל טוב, יש לכם נכד”… אתם עוד הייתם רדומים במיטה, את היית עוד בהשפעת הכדור שינה וסבא לא היה סגור על עצמו… לא הייתם בטוחים ששמעתם נכון. כשקמתם בבוקר לא הייתם בטוחים ששמעתם “נכד”, סבא שלח אותך מהר למרפאה כדי לשאול את חווה בריט ז”ל מה נולד והיא אמרה לך: “מזל טוב יש לך נכד”… בכל זאת החלטתם שזה לא מספיק וירדת לבית חולים לוודא שיש בולבול.
ואכן ראית שם קופיף קטן, שמטפס לו עם הידיים על ידיה של רופאת הילדים… שאלת את הדוקטור, האם הכל בסדר עם התינוק שזה עתה נולד והיא השיבה, “הלוואי על כל בית בישראל כזה בן”.
אני מקווה שהיתי ושאני עדין נכד הראוי לסבתא שכזאת!!!
שלך,
אילן.