אמא שלי – עדי נמיר

יש הרבה דרכים לתאר את אמא שלי. היא לוחמת. באמת לוחמת. היא לא ראתה בעיניים. אם היא רצתה משהו היא קיבלה אותו. אבל היא הייתה מעל הכל אמא. ויותר מזה. היא אמא שלי. היא הייתה אחת מהמורים הכי משמעותיים שהיו לי. לנצח אני אזכור את הדרך שהיא הקשיבה לי. את הדרך החמה שהיא ידעה להסביר את זה עצמה. את החום של העיינים שלה. את החיוך הרחב כשהיא הלבישה אותי בבגדים חמים ביום גשום.

דבר מאוד חשוב שלמדתי ממנה זה את היופי של להשאר ילד בנפשך. אמי הייתה אישה שכנה עם עצמה. ולפעמים היה נראה שהיא מתחברת ליילדיה בשנות המעורים שלהם יותר מאשר אנשים בגילה. היה לה חוש הומות מאוד עשיר והיא ידעה טוב מאוד לחייך לחיים.

אבל אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את אמא ואת הבית שלנו בכללי זה מוזיקה. אנחנו בית מאוד מוזיקלי והמוזיקה זה היה המוטיב לקשר ההדוק שלי עם אמי. לא מעט פעמים היא אמרה לי שמוזיקה יצגה לה את החיים. את היופי. ואני מאמין שיש לי הרבה מאוד מזל בגלל ששנינו חלקנו את האהבה הזו ביחד.

ההשפעה של אמי על חיי היא עצומה. אני לעולם לא אשכח את הטוב לב שלה. את החוזק המטורף שלה. וכמובן את הצחוק שלה. היא לעולם לא תשכח וכל הדברים שהיא לימדה אותי נצורים בליבי.

אני לנצח אוהב אותה. מעולם לא הייתי יותר גאה במשהו כנו שהייתי גאה בה. היא הייתה הגיבורה שלי. והיא לנצח תהיה הלב שלי.
With hands held high into a sky so blue
As the ocean opens up to swallow you

כתב עדי נמיר

סגור לתגובות.