סבתא שלי – עמר

סבתא שלי הייתה אדם מיוחד,

יסכימו איתי מי שנפגשו בה למפגש קצר או חד פעמי ומי שפגשו בה פעמים רבות.

היא הייתה קשובה, חכמה, אוהבת, ידעה לשתף ותמיד רצתה בטובתך.

הביקור אצל סבתא או אפילו שיחת הטלפון הקצרה בכל יום שישי היו עוגן בחיי, זמן אחר, זמן של עצירה ומפגש אמיתי.

לפני חודש נפגשנו בפעם האחרונה, אני הגעתי לביקור קצר בקיבוץ לפני הטיסה, ודבר ראשון הגעתי לסבתא, מלבד להגיד שלום הייתה לי מטרה נוספת, לצלם את סבתא לברכה לאירוע שעשינו בנערן לציון 80 שנה לבית הערבה.

לסבתא היו מטרות אחרות, היא רצתה להיפרד ממני, ואני שכבר רגיל שסבתא מדברת על מוות אבל לא מאמין שזה יקרה הקשבתי יפה וכבר חשבתי על המפגש הבא שלנו כשאחזור.

הפעם סבתא צדקה, זה באמת היה המפגש האחרון שלנו ואני מודה לה שהתעקשה להיפרד.

לאורך השנים האחרונות חשבתי הרבה על הקשר בנינו,

על תחושה מיוחדת של המשכיות שיש בנינו, תחושה ללא המילים, כי מלבד הקשר משפחתי, ראיתי בך סבתא גם מודל לחיי. מודל לחלוציות, לאומץ, לצניעות, לבחירות ערכיות, לעיסוק בחינוך ולאהבת האדם. עבורי את מסמלת את כל המילים הגדולות האלו.

לפני מספר שנים החלטת לספר את סיפור חייך, בדרכים שונות, אנחנו פתחנו אוזניים וזכינו לשמוע אותך עוד ועוד, סיפורך ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות.

לסבתא היה עיסוק רב במוות, לא פעם ולא פעמיים ביקשה להכין אותנו ואולי גם את עצמה לרגע הזה, אך כל ההכנות, כל השיחות הרציניות והבדיחות, לא עוזרים לי לדמיין שאחרי הלוויה לא נלך לסבתא, לשבת על הספה ולשמוע עוד סיפור או שניים.

כבר מתגעגע

עמר