סבתא שלי היקרה לי מכולן,
שנים שהיו לי בראש התחלות של הטקסט הזה, שידעתי שיגיע וקיוויתי מאד שלא.
בכל זאת, היום היינו אמורים לחגוג לך יומולדת 96 בניגוד לרצונך, כי “לא צריך לחגוג אחרי גיל 90”, ואת, שנים רבות מכינה אותנו לכך שבסוף תלכי.
ודווקא עכשיו כשאני צריכה לשבת לכתוב לך ועלייך, המילים לא יוצאות כמו שצריך. לא יודעת מאיפה להתחיל.
החיים שלי שזורים בך.
מחדר העבודה שלך ליד מרפאת השיניים, מהפעמים שהייתי חולה והייתי נשארת אצלכם, סבא היה מכין לי גזר מרוסק עם תפוח ואת היית מטפלת בי. או כשהייתי “בורחת מהבית” ישר אליכם, ונעלבתי שאמא לא דאגה לי. מסופי השבוע בתיכון, שישנתי אצלכם בגלל שגרנו בלימן, ואת היית מחכה לי בשקט בחלון אם הייתי מגיעה מאוחר, מהדלקות הנרות בשישי שהקפדתי להגיע אליהן אחרי שסבא נפטר כי לא רציתי שתעשי את הטקס לבד. מטיולים של שעות יחד על הקלנועית בשנים האחרונות.
מכל השיחות, מכל גיל, לאורך כל השנים.
תמיד ענית על כל השאלות שלי. בהעמקה, בחוכמה, במורכבות.
ידעת לספר אבל גם לשמור על הנפש שלי. בחרת בקפידה איך ומאיזו זווית. למרות כל מה שעברת בחיים, האמנת באמת בטיבם של אנשים. הבנת את משמעות החיים, את האנושיות שבבני האדם והמשכת לבחון, לנתח ולדבר עד הרגע האחרון.
מכמה שהיית מצחיקה. גם כשלא התכוונת.
מכמה שניסית לא להכביד, לא להעיק, לא להטריח. ושוב ושוב הייתי צריכה לשכנע אותך, ברגש וברציונל שהרבה יותר קשה לנו לא לעזור.
אני הייתי “הלוחשת לסבתא”.
ההזדקנות לא היתה לך קלה, הפרידה מאהובים, הגוף שהלך אט אט וקמל. ענייני הבריאות, הזכרון שלך, הפנומנלי שאת ידעת להרגיש שהשתנה וכל השאר עדיין היו בהשתאות ממנו. כאילו אף פעם לא הפנמת כמה נדירה את. על עשרות הספרים שקראת בטאבלט, בגלל קלות המשקל והאותיות הגדולות. על החדות, הצלילות, החוכמה והעומק. האמונה הגדולה באלוהים וגם בטבע האדם.
כשנפלת בערב החג הראשון, עוד צחקתי עלייך שאת ממהרת להיפרד מאנה, הייתי משוכנעת שתוך כמה שעות אנחנו חוזרות יחד לבית שלך. לאורך השנים האחרונות היית סוג של עוף חול, הצלחת להתגבר, להתעלות ולהתאושש מכמה וכמה אירועים בצורה שנגדה כל תחזית רפואית. החוזק הנפשי שלך קבע את העובדות לגוף. ואת למרות שטענת שהספיק לך, אף פעם לא וויתרת.
אוקטובר הוא חודש מורכב אצלנו, כמו פולנים טובים, העצב והשמחה שזורים להם יחדיו.
תאריך הפטירה של אבא והיומולדת של דוד, ב-12 לחודש, היומולדת שלך ותאריך הפטירה של אימך, בערב שמחת תורה, שאיתו תמיד ציינת גם את לכתו של אביך, שאף פעם לא ידעת מתי באמת הלך לעולמו במחנות. ותאריך השנה של סבא אליעזר בסוף החודש.
בדרכך הייחודית אמרת לנו שמתאים לך למות באוקטובר. לעשות לנו את זה חודש מרוכז.
הצלחת.
נוחי על משכבך בשלום סבתא יקרה שלי. כמה מגיע לך.
יעל