בלהה בן-צור
1923 – 2019
אמא,
היית דעתנית ועקשנית, מרגע שעמדת על דעתך, לפחות ממה שסיפרת (אני מציעה לכם לצפות בסיפור חייה של אמי ביו טיוב), היא המספרת הטובה ביותר.
נולדת בפולין בדיוק לפני 96 שנה, ב-20 לאוקטובר 1923
האירוע שעיצב את חייך היה מות אימך, במפתיע, בתחילת מלחמת העולם, בערב שמחת תורה, בדיוק היום לפני 80 שנה. מאז חייך רצופים לקיחת אחריות, רגישות אנושית וחיפוש מתמיד של משמעות ועשייה למען כל מי שצריך.
עברת את השואה, תמיד עם אחותך מלה, בגיטו ובמחנות בגרמניה, כנערה צעירה, ולא אכביר מילים על הסבל שהיה מנת חלקכם.
גם בתוך הנורא הזה ידעת למצוא נקודות אור ומשמעות, לעזור ולהנהיג בקבוצה איתה היית במלחמה.
מהמלחמה יצאתם את, אחיך ואחותך ועוד בן דוד אחד, ממשפחה של עשרות אנשים שנספתה בשואה.
הדרך לארץ אחרי המלחמה הייתה ארוכה ומלווה בקושי רב, אבל הגעת. ספרת לנו באופן בלתי יאמן כמעט, איך בטיול לירושלים, בנקודת התצפית בהר הצופים, הראו לכם, העולים החדשים, את הנקודה הירוקה שהיא בית הערבה והסבירו לכם כי שם נמצא מיטב הנוער הישראלי, ואת פשוט החלטת שזהו המקום בשבילך, בין הצברים שמיישבים את הארץ, קמת, עזבת את המקום הבטוח והגעת לבדך למקום החם והקשה הזה, לחיות עם הצברים.
אני לא סתם מתעכבת על סיפור זה, כי הוא סיפור חייך – לבחור בדרך המאתגרת, המשמעותית, בלי פחד ומתוך אמונה.
התחתנת עם אבא שלנו, אליעזר שלא עבר את השואה, כחלק מהחלטתך לבחור בחיים ולא לשקוע בזכרונות העבר הנוראיים.
דוד ואני נולדנו בכברי. ואת שוב עם האמת שלך, מרדת במוסכמות חינוכיות ושילמת על זה מחירים לא קלים, עד שהלכו בעקבותיך ובקשו שתתווי דרך.
בהמשך בקשו ממך לעסוק בייעוץ וחינוך מיוחד, ואת בצניעותך ובתסכולך המתמיד על שלא זכית ללמוד, סרבת בתחילה. בהמשך מצאת את דרכך ואסתכן ואומר שהיית למשפיעה מרכזית בתחום החינוך בכברי.
עד ימייך האחרונים עוד הגיעו להתייעץ איתך, בחוכמתך הרבה ובצלילות הבלתי נתפסת לגילך, ידעת להדריך, להקשיב ולייעץ.
בשנות השמונים נולדו שלושת נכדייך – ענבר, יעל ועמר. הם היו כל עולמך והם גמלו לך עד יומך האחרון באהבה, תמיכה ועזרה.
כביכול השואה נשארה מאחור ונסגרה דלת על תקופה זו, למעשה, זה השפיע על כל חייך – בפחדי אובדן וכאב מצד אחד ובאמונה ביכולת שלך ובכוחותיך מהצד השני.
אני יודעת אמא, כמה רבים האנשים שאוהבים אותך, כמה אנשים יודעים איך עזרת להם להיות הורים יותר נכונים לילדיהם, לכמה ילדים היית משענת ועזרה בקשיים.
הסתכלתי בהשתאות על הדרך בה סעדת את אבא במחלתו, בעצמך, באהבה ונתינה אין קץ, איך התרוממת אחרי מותו והיית משמעותית כל-כך לחברות רבות בתקופת חייהן האחרונה, איך המשכת ללמוד, לקרוא, להתעניין ולהביע דעה עד השבוע האחרון בחייך.
אני מוקירה תודה על השנים האחרונות בהן אפשרת לנו לשמוע את סיפור חייך המלא, ולהיות איתך בהזדקנות על כל מה שהיא דורשת.
למרות החינוך והלינה המשותפת – אתם אבי אמי, עיצבתם את מי שאני, את היכולת שלי להתמודד, להסתכל קדימה, להתחדש ולמצוא כל פעם משמעות בחיים, הרלוונטית לאותו זמן.
נוחי על משכבך בשלום, אמא אהובה, זה כבר מגיע לך!
נעמי