פניה ל”יד ושם” – המלצה על רחל מוזס להדלקת משואה ערב יום השואה מאי 2016

פניה ל”יד ושם” – המלצה על רחל מוזס להדלקת משואה ערב יום השואה מאי 2016

סבתא שלי, רחל מוזס, נולדה בשם אינגבורג פצל ב- 24/8/1922 להוריה הילדה וארנולד פצל בעיר המחוז ארנצוואלדה שבברנדנבורג – גרמניה. הוריה וסביה מצד אמה הימן ויוהנה ביבר היו אנשים מכובדים מאוד בעיירה וחיו ברווחה. ברשות המשפחה היו 2 בתים גדולים. באחד גרה משפחתה של סבתא הוריה, הסבים, שני אחיה דוד ואחותה לילי וכן, עובדי המשק של 2 הבתים.

לאחר עליית הנאצים והתחושות של אי הוודאות והדאגה שחשו המבוגרים בסביבתה והחוקים החדשים, החלונות שנופצו, התרחקות הקשרים עם החברים של המשפחה והחברים איתם גדלה, נשלחה סבתא ב- 1936 לברלין לבי”ס יהודי שם גרה במעון לבנות. היא הצטרפה לתנועת “הבונים” ושם סיימה את ביה”ס.

בינתיים עזבו הוריה את ארנצוולדה עם אחותה, אחיה והסבים ועברו לשטטין. בשנת 1939 הצליח אחיה דוד לעזוב את גרמניה עם הקבוצה האחרונה של עליית הנוער לארץ ישראל. בשנת 1940 נשלחו הוריה, אחותה ודודים נוספים  יחד עם יהודי שטטין לגטו פיאסקי שליד לובלין. סבתא בהיותה חברה בארגון ציוני הגיעה באותו הזמן לבית הנוער בהמבורג ומשם יכלה לסייע מעט להוריה, ששלחו מכתבים על מצבם הקשה בפיאסקי.

ב-1941 פורק גם בית הנוער ומשם הגיעה סבתא להכשרת “נויאנדורף” אחוזה חקלאית במרחק כ-30 ק”מ מברלין. יחד עמה היו כ-80 בני נוער ציוניים שהגיעו מהכשרות אחרות שהיו בתהליך פירוק. בני הנוער חיו בצריפים והונהגו ע”י 3 מדריכים. סבתא וחבריה עברו הכשרה חקלאית ולאחר שעות העבודה למדו עברית וידיעת הארץ ושרו שירים עבריים. הם הפכו לקבוצה מגובשת והיו כאחים אחד לשני, באין משפחה אחרת. קשר זה, עם חברותיה, שהמשיך גם לאחר המלחמה בארץ מתואר ע”י סבתא כאחת הסיבות להישרדותה מתופת המלחמה. בתחילת 43′ עם ההכנות לקראת יציאתם מנויאנדורף בטרנספורט לאשוויץ הגיעה גם הידיעה הקשה שהוריה, אחותה והדודים מצאו את מותם בפיאסקי. בינתיים ניסו הסבים לברוח מהנאצים דרך הגבול בבלגיה. הסב הצליח לעבור את הגבול בעזרת מדריך שחיכה להם שם וסבתא שכנראה לא יכלה לרוץ נורתה ע”י הנאצים. סבה הצליח להינצל והגיע לארץ סבתא פגשה אותו כשעלתה לישראל.

בערב פסח, אפריל 1943, נכנסה סבתא בשערי אושוויץ עם חברותיה מההכשרה רחל, מרים, רות, אורה (בורינסקי), שולמית ועוד… וכמובן הבנים הם הובלו לבירקנאו והחלו להבין לאן הגיעו. לימים החל מצבה של סבתא להידרדר. היא חלתה בטיפוס אך החזיקה את עצמה והסתירה זאת כמה שיכלה. הידיעה כי היא וחברותיה עומדות לעבור לאושוויץ לעבוד במתפרה נתנה לה כוחות מחודשים. רחל חברתה הטובה החליטה להישאר בבירקנאו לעזור לחדשים שיגיעו. כדי לעבור לאושוויץ היה עליהן לעבור בדיקה רפואית. את הבדיקה ביצע רופא (שסבתא תפגוש בהמשך עוד כמה פעמים) היא עברה מול הרופא וזה שלח אותה אל החולות, שלהן הובטחו תנאים טובים ותרופות, אך סבתא בחושיה לא האמינה לו וזחלה על ארבע מאחורי גבו של הרופא לצד הבריאות. בסיום הבדיקה עמד הרופא שוב בפתח וחזר ובחן אותן הוא שאל אותה מדוע אינה עם החולות והיא בתשובה ענתה: “אני בריאה”. חברותיה משכו אותה מהר והן הלכו משם. כשהגיעו למתפרת הס.ס. באושוויץ הן עבדו כל הלילה כי לא היו מקומות לינה ולמחרת סבתא כבר לא יכלה יותר להסתיר את מחלתה ואת חולשתה והודיעה שהיא חולה. הרופאה הפשיטה אותה בצעקות והכניסה אותה לחדר מקלחת קר ללא לבוש כלשהו עד בוא הרופא. אלה היו שעות נוראות מתארת סבתא שמדי פעם קראה לעזרה אך איש לא בא. רק למחרת נפתחה הדלת ומולה עמד אותו רופא שמיין אותן בבירקנאו. הוא הסתכל בה במבט שואל אך היא, למרות מצבה העלוב, לא נתנה לו זמן לחשוב ואמרה: “אדוני הרופא, אני רוצה לחיות. עזור לי בבקשה”. הוא השתהה רגע ואמר לנהג “תביא אותה לבית החולים האריים בבירקנאו. בביתן החולים האריים שכבה סבתא שבועות חולה אנושה ללא כל טיפול. כששבה אליה הכרתה ומשהו מרצון החיים היא החלה להתבונן סביב. היא שמה לב שהרופא שהכירה עובר מדי יום בבלוק וסביבו הסגל הטיפולי-כביכול. על החולים נאסר לפנות לרופא. בוקר אחד, כשראתה שהרופא בקרבת מיטתה הזדקפה מעט על אף האיסור ואמרה לרופא: “אדוני הרופא, זאת אני הקטנה מאושוויץ”! כולם רצו להשתיק אותה אבל הרופא ניגש אליה ואמר: “הנה את, מה שלומך?” סבתא ביקשה שישלח אותה חזרה לעבודה. הוא הבטיח לבדוק אותה למחרת אחר פנה למלוות שלו ואמר: “מחר בבוקר אני רוצה לראות את הפציינטית הזאת” ובכך הציל שוב את חייה של סבתא. למחרת בבוקר הגיע וציווה להעביר את סבתא לבלוק חולים אחר, שתנאיו טובים יותר והוא הגיע גם לשם וטיפל בה. (לימים נודע לסבתא שרופא זה התאבד בבירקנאו לפני בוא הרוסים, פרט זה מצאה בספר על משפטי הרופאים בנירנברג).

לאחר שבועות רבים שבה לבניין המטה ונפגשה עם חברותיה ובעזרת ה”יחד” הקבוצתי שבו אליה כוחותיה. בוקר אחד במתפרה העיזה סבתא לקום ולעמוד מול אחד הקצינים ולבקש שיבדוק מה עלה בגורלה של חברתה רחל, שנשארה בבירקנאו. מכיוון שעמדו יחד בקבלת המספר על היד, ידעה סבתא לומר לקצין את מספרה של רחל. הוא הבטיח לבדוק. כשחזר אל המתפרה היתה בפיו הבשורה הקשה על מותה של רחל.

סוף 1944 קרב ואתו הרוסים. הבנות ציפו לשחרור קרוב, אך עוד לפני הופעת הרוסים במחנה הוציאו את כולם לכביש-החלה צעדת המוות!

את קורותיה של סבתא במחנה, אומץ ליבה, נחישותה בחיים ועוד אין ספור רגעים, שעות וימים ניתן לקרוא בחומרים כתובים המצויים בידי.

סבתא יצאה מאושוויץ בצעדת המוות וצעדה אלפי קילומטרים עד לשחרור הנכסף… היא יצאה משם חזקה עוד יותר מאשר נכנסה וזו הרוח שהכניסה בנו ילדיה ונכדיה: “אין גבול ליכולת”, “אין דבר כזה שאין כוח” ו”אסור לוותר”.

בערב ראה”ש 1945 לאחר תלאות השחרור הבדיקות הרפואיות ושהות במחנה מעבר בקפריסין הגיעה סבתא לנמל חיפה. כשעמדה והביטה על חופי הארץ גמלה בליבה ההחלטה להביא באופן רוחני גם את רחל חברתה הטובה ביותר לארץ. היא “נפרדה” משמה הגרמני אינגבורג וקראה לעצמה – רחל.

כאשר הגיעה סבתא לארץ מצאה כאן מספר מועט של קרובי משפחה. את סבה פגשה בחיפה ונאלצה לבשר לו על מותם של בני המשפחה ההורים ולילי אחותה. אחות של אמה דודה גרטה אף היא הצליחה לעלות לישראל וגרה בחיפה.

את דוד פצל אחיה פגשה בקבוץ בית – הערבה בצפון ים המלח.   סבתא מצאה את החיים בבית הערבה כדומים לחיים בהכשרת נוינדורף ובזה הרגע החליטה להצטרף אף היא לדוד ולמקימי הקיבוץ. היא הייתה חלוצה, ידעה לעבוד בחקלאות, במתפרה, ובכל עבודה שנדרשה בקיבוץ הצעיר והמשגשג. במהלך תקופת הקליטה שלה כחברת קיבוץ עם כל תחושת החופש, העצמאות והמשמעות לאחר תלאות השואה הקשות, הכירה סבתא את ראובן מוזס ז”ל, שלימים נהפך לבעלה. ראובן מוזס (סבא) נולד בלייפציג והגיע לפניה לבית הערבה. הם חלקו יחד ילדות גרמנית, נופים, תרבות וכמובן שפת אם. סבא היה בימים אלה לוחם בפלמ”ח. אנחנו גדלנו על סיפורי מורשת קרב, אומץ ונחישות. סבתא וסבא התחתנו בבית הערבה אך לא הספיקו לחיות בו הרבה זמן כזוג נשוי, קצת לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור וקיבוץ בית הערבה המשגשג שהקימו נאלץ להתפנות. סבא נשאר להילחם וסבתא עם הנשים והילדים הועברה לקיבוץ שפיים. עם סיום המלחמה חיפשו חברי בית הערבה קרקע חדשה לבנות עליה בית ומצאו את גבעת כברי. חלק מחברי בית הערבה וסבתא וסבא ביניהם הקימו את קיבוץ כברי וחלק אחר מהחברים הלך להקים את קיבוץ גשר הזיו.

לאחר הפינוי, הגיעו לגבעת טרשים בגליל המערבי ליד מעיינות מים מתוקים והקימו עליה את קיבוץ כברי.

לסבתא ולסבא ז”ל נולדו 3 ילדים: תמר, שאול ואמיר. 10 נכדים ו-8 נינים. סבתא תמיד אומרת שכל אחד מאיתנו הוא עוד ניצחון על הגרמנים…

סגן שאול מוזס בנה– זכה בעיטור המופת על גבורתו בסיוע והגנה על מעוז “בודפשט” במלחמת יום הכיפורים ביום ה- 15 לאוקטובר 1973.

סבתא היא אשה קטנה אך אמיצה וגיבורה במעשים הקטנים של החיים. ניתן לראות זאת בסיפורה מן העבר וכן בחייה היום. בצניעות אך בנחישות בנתה משפחה לתפארת. דחפה כל נכד ונכד לעשות את מה שנכון עבורו, תמכה ועודדה כל אחד מאיתנו. היום גם כשהיא מבוגרת, אך עדיין צעירה בנפשה במעשיה בזיכרונה והתנהלותה, היא יודעת בדיוק מה עושה כל נין ונינה מתעניינת שואלת שאלות ותמיד בעניינים.  

סבתא שלי היא אישה מופלאה וטובת לב שחושבת תמיד על כולם לפניה. אני גדלתי בצל השואה כל חיי. ב-1987 בגיל 17 נבחרתי לצאת לפולין במשלחת של בני הקיבוצים. הייתה זאת כמובן רק פתיחתו של צוהר אל סיפורה של סבתא, שלא סופר קודם. אני כנכדתה הראשונה זכיתי לשמוע את סיפורה בפעם הראשונה ולכתוב עליו ועל נסיעתי לפולין עבודת גמר שנושאה היה “היחיד והקבוצה – להיות באושוויץ לא לבד”.

במסגרת הפרויקט של “ספילברג” תועד סיפורה של סבתא המצוי כאמור בארכיון “יד ושם”.

 

בברכה,

נגה תורג’מן

קבוץ כברי

ד.נ. אשרת 25120

 

 

 

סגור לתגובות.