יום הולדת 90 לרחל

ערב טוב ותודה לכולכם שבאתם.

אנחנו חוגגים היום יום הולדת 90 לסבתא שלנו רחל.

כל מי שפגש בסבתא יודע שמדובר באשה מופלאה, שעברה הרבה בחייה, אך לא רבים יודעים כיצד קיבלה את שמה היום – רחל.

סבתא נולדה בשם אינגה בעיירה ארנצוולדה בגרמניה. בנעוריה הגיעה ל”הכשרה” בשם “נוינדורף” שם רכשה הכשרה חקלאית שהכינה אותה לעלייה לישראל. בהכשרה הכירה סבתא נערות רבות שהפכו במהרה לחברותיה וחברותן נמשכה גם בעלייתן לישראל. אחת מהן הייתה רחל, שבמהרה הפכה לחברתה הטובה ביותר. גם כאשר נאלצו להישלח לאושוויץ הן היו יחד וכך גם קיבלו מספר עוקב על היד. סבתא ורחל עבדו יחד באושוויץ במתפרה עד אשר רחל חלתה והועברה לצריף המרפאה. באחד הימים כאשר נכנס קצין S.S  למתפרה, סבתא באומץ רב, נעמדה מולו וביקשה ממנו טובה קטנה,  אם יוכל לבדוק מה עלה בגורל חברתה רחל, שמספרה היה ידוע לה. הקצין, הבטיח לבדוק עבורה. לאחר מספר ימים אכן חזר הקצין אל המתפרה ובפיו הבשורה הקשה שרחל נפטרה.

עם סיום המלחמה עלתה  סבתא ארצה באונייה. כאשר עמדה על הסיפון, וראתה מולה את חופיה של חיפה הצטערה סבתא שרחל לא זכתה לעלות איתה ארצה, אז גמלה בליבה ההחלטה והיא אימצה לעצמה את שם חברתה הטובה רחל.

 

 

 

הקדמה

למשפחת פצל היו שלושה ילדים, לילי – הבכורה, אינגה, היא רחל ודוד הקטן. הם גרו יחד עם הסבים והסבים הגדולים בחווה שלהם, שבה היו גינה גדולה עם עצי פרי וירקות, שדות תבואה וגם סוסים רבים, תרנגולות ואפילו שובך יונים.

קיץ בסבינמונדה – זכרון ילדות

כל קיץ נסענו לסבינמונדה לים [דוד ואני חשבנו שזה בזבוז זמן..] תמיד גרנו באותה וילה ובכל בוקר הלכנו עם אמא והמטפלת שלנו לבלות בים. בחוף הים היה לנו מקום קבוע. ולידו  עמד עגלון עם עגלה ומכר לכל הילדים אגוזים מתוקים על מקל ועוד כל מיני ממתקים.

 אמא הרשתה לנו רק ממתק אחד ועמדה על כך.

בימי שבת אבא היה מגיע לבקר ובימי ראשון הוא ואמא היו ממשיכים לישון ואנחנו הלכנו לים רק עם המטפלת. וכמובן כשהגענו לעגלון אנחנו רצינו 2 ממתקים אך המטפלת קנתה רק דבר אחד.

באחת הפעמים מאד כעסתי ואמרתי למטפלת: “אמא נתנה לך מספיק כסף לשני דברים!” אך היא לא נכנעה ואני לחשתי לדוד: “אנחנו נעניש אותה”. שחקנו בסביבת המטפלת, וכשראיתי, שהיא רגע לא מסתכלת, משכתי את דוד לשביל ממנו באנו והתרחקנו. דוד התחיל ליילל ואני  משכתי אותו אל מעבר לשביל. הים כבר התרחק עד שלא ראיתי אותו ודוד כל הזמן בכה ורצה לישון. לבסוף התיישבנו על החול ונרדמנו, היינו עייפים מאד. מרחוק נשמעה סירנה, אבל אנחנו המשכנו לישון.

המטפלת, שהבחינה במהרה בחסרוננו, החלה לחפש אותנו והצטרפו אליה אנשים רבים שהיו בסביבה. משלא מצאו אותנו פנו לשוטרים שהיו רכובים על סוסים ושמרו על החוף. המטפלת רצה אל הוילה לקרוא לאבא ואמא.

כשהתעוררתי הייתי רכובה  על סוס לבן ולידי שוטר.

השוטרים החזירו אותנו לאבא ואמא שהיו מוקפים באנשים, כולם בכו. והשוטר אמר לי: חכי, אבא כבר יכעס עליך, אבל אבא לקח אותי על הידיים, חיבק ואמר: כל זה בגלל דבר קטן אחד?

ראיתי שהקהל מצביע עלינו ואומר, זאת הקטנה שמצאו ואחיה הקטן. אבל אני רק שמחתי שהשוטר הרכיב אותי על הסוס הלבן.

סגור לתגובות.