מכתב של רעיה אל קלמן
28.2.1968
לסטייק יקירי, המון שלומות חמים!
איזה יום שרבי עמום השתלט על משבצת אדמתנו. פיזר גלי חום על שדות ובית, ייבש שלוליות אחרונות של מלקוש. מחה זיעת עמל והעלה ברינה צהלת בית הילדים.
השמיכות נתלו על החבלים והזאטוטים פשטו בגדים והשתזפו בשמש.
עם ערב הביא החושך משב רוח קל ורומם אפילו שערה שבתסרוקת.
ומה שלומך איש הגבעה? מתכונן לבקר את האנושות? שכחו את פניך כאן ושואלים לפרקים אם איבדת את הצפון?!
יום עקמומי היה זה לי. איני יודעת כנראה שהכל יחד שוקע במסתורי הנפש, ועתים מתפרץ במקום לא קרוא.
היום נכנסה יוכבד לבית והודיעה לי שהם קיבלו תשובה חיובית מבני דרור, ועוד כחודשים הם עוזבים. אתי דיברה על סידורי הלבשה של גל לקראת יציאתם. בקושי החזקתי בנוכחותה מעמד. לאחר שעזבה את הבית פרצתי בבכי מר… והדמעות החמות יצאו מעומק הלב. בקושי נרגעתי. מזל שאף אחד לא ראני.
לאחר כמה רגעים ניסיתי לנתח הגיונית את תגובתי החריפה ולא מצאתי מענה…
הכל כנראה התפרץ יחד. המתח כאן לבד, הגעגועים לראותך, ועוד כמה שלעת עתה נדחקות לקרן זוית…
מסתובבת כאן עצובה למדי ונדמה שאנשים לא מבינים את התנהגותי המשונה. איני יכולה לעלוץ כל הזמן, וברגעים של יחידוּת המחשבות קמות וחונקות אותי. ומערפילות את מצב רוחי. האנשים משום מה קצרי-רואי להחריד, אינם מנסים להיכנס לעובי הקורה, נפגעים משטויות ומתנהגים במוזריות…
בקיצור, מוכרח להגיע לכאן
אני פשוט עייפה מלחכות ומתוחה עד קצה הגבול.
נסה להגיע.
מתגעגעת מאוד ונושקת לך בחום על שתי עיניך היפות.
רעיה