1/9/2020
אבא שאני זוכר
בתחילת שנות ה- 60 אני בן חמש, אנחנו גרים בשכונת שפירא בדרום תל אביב, ברח’ בר יוחאי בצריף רעוע של חדר וחצי ואנחנו כבר משפחה – אבא אמא מלי אחותי ואני. אני מחכה כל יום אחה”צ לשמוע את רעש האופנוע של אבא נכנס לרחוב ומגיע הביתה, אני תמיד הייתי הבן של אבא.
ביום שישי עולים ארבעתנו על האופנוע לארוחת ערב אצל סבא וסבתא ההורים של אמא שגרים בסמיכות אלינו בשכונה. היום המאושר בשבוע עבורי היה יום שבת. אבא ואני קמים מוקדם בבוקר, לוקחים את החכות והולכם לדוג ברידינג. אני עם את חפירה קטן ביד חופר בחול לחפש שלשולים כפיתיון לדגים, שם אותם בקופסה קטנה על נסורת כהכנה לפיתיון. לאחר שעתיים חוזרים לאכול ארוחת בוקר מאוחרת של בורקס עם מלפפון וביצה קשה. שנאתי את הדייג אבל אהבתי להיות עם אבא. ממשיכים את היום אבא ואני, הולכים יחד לאצטדיון בלומפילד לראות כדורגל, אוהדים את הקבוצה שלנו מהשכונה – בני יהודה. לא אהבתי כדורגל אבל אהבתי להיות ביחד עם אבא. בערב כל המשפחה הולכים כל שבת לצפות בסרט, בקיץ בקולנוע ארגמן הפתוח ובחורף בקולנוע זהר הסגור, את הסרטים אהבתי מאד אבל אחותי מלי ממש לא. אחרי הסרט ממשיכים למסעדה, כך ריטואל כל סוף שבוע. היינו משפחה קשת יום אבל לאבא היה חשוב מאד המשפחתיות וההשקעה בנו הילדים שלא יחסר לנו כלום.
בדצמבר 1966 עוברים לכברי. מעבר קל לנו הילדים הגדולים, סוף סוף זכינו במיטה משלנו וארון משלנו והיינו עצמאיים. גם בכברי בסופי שבוע אבא ואני יורדים לדוג בפוארה או במפשוך, אני שונא לדוג אבל אוהב להיות עם אבא, את שלל הדגים חילקנו אחרי שאמא לא הסכימה להכניס אותם הביתה.
בשנת 1975 אני מתגייס לצה”ל ואתי מתגייסת כל המשפחה. כל סופ”ש בו אני לא מגיע מהצבא אבא עם המשפחה עולים על הטנדר שלו מגליל מערבי ויאללה – לגוש עציון, לאדוריים, לעמק הירדן, למטולה, לירושלים ועוד. בכל מקום המשפחה איתי, עד שהתחלתי לשרת בסיני, ואבא כל שישי היה מחכה אחה”צ בטרמפיאדה בנהריה אולי בכל זאת יצאתי הביתה, פלאפונים לא היו וכך אבא היה מחכה לי עד לחושך, לפעמים הגעתי ולפעמים אבא היה חוזר עצוב הבייתה.
אחרי שהתחתנתי ונולדו הילדים והנכדים, אבא היה מאושר וגאה בכל אחד מהם. בשבילם אבא/סבא תמיד החזיק בכיסים שוקולדים וסוכריות, תמיד היה לו מוכן במידה ויפגוש מי מהם על השביל.
בשנים האחרונות אבא ואמא מטיילים כל יום על הקלנועית בשבילים, מכירים את כל הילדים והם שמחים לפגוש אותם, בעיקר אותו, הסבא עם הסוכריות.
אבא טיפל באמא במסירות אין קץ עד יומו האחרון, לא נתן לאף אחד לסייע ולעזור. רק אני מטפל באמא אמר לנו שוב ושוב. כבדנו את רצונו למרות שהיו ימים לא קלים, אבא התמסר כולו לטיפול באמא, נשא אותה על כפיים גם כאשר זה לא היה קל לו.
הקורונה הארורה לקחה אותו מאתנו לא מוכנים. אבא היה בריא, לא תמיד צלול ולא ממש זוכר אבל חזק, עצמאי, ולא נתון ללחצים, הכול נעשה לפי ראות עינו בלבד. כל שישי אבא ואמא אצלנו לארוחת ערב ואבא העריך מאד את התייחסות והתמיכה שלנו.
אני זוכר את אבא ברגעי האיכות הרבים שהיו לנו כאב וכבן גם בהיותי צעיר וגם בחיי הבוגרים.
יהיה זכרו ברוך,
שלמה