יהודה וינברגר
02/10/1924 – 16/06/2013
יהודה נולד ב-1924 בפורטלו, כפר קטן בהונגריה, להוריו רלה ושמואל וינברבר. הוא היה הבכור לאחיו עקיבא ולאחיותיו טובה ולאה.
בהיותו בן שנה עברה משפחתו לעיירה קרצג – בה גדל בבית מסורתי בו נשמרו בקפדנות כשרות, קדושת השבת וחגי ישראל. אימו רלה ציונית הייתה, כל חייה חלמה להגיע לארץ ישראל ובביתם היו מונחות קופסאות הקרן הקיימת ומאיר בעל הנס..
יהודה העיד על עצמו שכבר בהיותו ילד ספג מאמו את חלום ארץ ישראל ומאביו את אי השייכות להונגריה ולהונגרים.
ביסודי למד בבית ספר עממי יהודי קטן ובתיכון בגימנסיה היהודית בדרבצ’ק – העיר השלישית בגודלה בהונגריה. בתקופה זו גר אצל סבו, תקופה הזכורה לו כאחת התקופות היפות בחייו.
לביתו שב לאחר סיום לימודיו והחל להרגיש את היחס הרע והמשפיל כלפי היהודים.
בהיותו בן 18 הפך להיות ראש המשפחה לאחר שאביו גויס לפלוגת עבודה ונשלח לחזית הרוסית ומאז לא נפגשו. שמועות על המתרחש בפולין וצ’כוסלובקיה החלו להסתנן, צעירים יהודים בהונגריה בחנו דרכי פעולה להצלה, חמישה צעירים ביניהם יהודה ואחיו חתמו חוזה עבודה באחת מאחוזות שליט הונגריה אך חודש מאוחר יותר קיבל יהודה צו קריאה לפלוגת עבודה בצבא ההונגרי.
הפרידה מהאם ומהאחיות היתה קשה ביותר. הפלוגה שחלק מחבריה היו מכרים מהגימנסיה עסקה במגוון פעילויות בן השאר במשרדי הדואר הצבאי הגרמני, שמפקדו צייד את יהודה בתעודות ששימשו אותו לנוע בחופשיות ובשלב מסוים סייעו לו לברוח ולשרוד בעבודה אצל איכרים כתמורה למזון ומחסה.
בהגיע הצבא האדום שהיה לו כמושיע פנה לדרך של 800 ק”מ חזרה לעיירה שם מצא את ביתו ההרוס. בעזרת “הצלב האדום” התברר לו כי אמו ושתי אחיותיו בחיים ולאחר שהייה וציפייה בתחנת הרכבת חזרו אף הן לעיירה ותמונות המפגש ליוו אותו שנים רבות.
את אחיו עקיבא פגש לאחר כחודשיים.
בשנת 1946 הצטרפו יהודה ואחיו לתנועת “דרור” העתיקו את מקום מושבם לבודפשט, שם עסקו בפעילות התנועה. בשנה זו הכיר את יהודית והקים עימה משפחה.
בשנת 1947, עלו אחיותיו לקיבוץ יגור וכשנה לאחר מכן סידרו יהודה ואחיו לאימם אשרת עליה כמלווה של קבוצת עלית נוער. יהודה ועקיבא נבחרו להנהגת התנועה, פעילות שעיכבה את עלייתם.
בשנת 1949, יצא יהודה יחד עם יהודית ובנם עמוס למסע לארץ ישראל באופן בלתי לגלי ובאיטליה עלו על האוניה “גלילה” בדרכם לישראל באופן חוקי, ישירות להכשרה בקיבוץ גבעת חיים שם נולד בנם גלעד.
בשנת 1950 הקימו את קיבוץ יד חנה שם נולדה בתם מירי.
במהלך שהותו בקיבוץ יד חנה למד קורס רכזי משק בעין חרוד.
ב-1953, התעורר ויכוח אידיאולוגי שהסעיר את חברי יד חנה והביא לפילוג הקיבוץ. יהודה, אחיו ועוד מיעוט חברים ניסו להקים קיבוץ קטן חדש, ניסיון שלא צלח ובסופו החליטו יהודה ויהודית לקבוע ביתם פה בקיבוץ כברי.
בכברי החל לעבוד בענף הבננות ולאחר כשנה החל לרכז את הענף. כרכז סחף אחריו חברים רבים לעבודה קשה ומסורה. מיעט במילים אך באופן ניהולו הדגים אוטוריטה ומנהיגות. הוביל את צוות הבננות בטוב לב, בחכמה, בחריצות ובדוגמה אישית במהלך 20 שנה.
באחד הראיונות אמר “חוסר מוטיבציה הוא הגורם לנזקים רבים”, משפט המאפיין את השקפת עולמו.
שנות ניהול ענף הבננות נקטעו פעם אחת ב-1967 כשיצא מהענף למלא את תפקיד מרכז המשק. אליו חזר לקדנציה נוספת בשנת 1975. בתום תקופה זו שימש כמנהל ייצור במפעל כבירן.
הפרק המרכזי בחייו הפוסט חקלאיים הינו תקופה של כעשרים שנה בהנהלת החשבונות. עבודתו אופיינה מצד אחד בשמירה על העקרונות ומצד שני בגמישות ופתיחות לרעיונות חדשים, פיקחות, בהירות, מחשבה ודיסקרטיות.
במשך הזמן היה פעיל בשורה ארוכה של תפקידים בוועדות, שהדגש בכולם היה כלכלי ופיננסי ובין היתר בועדת ארגון וועדת השכלה שבתקופת ריכוזו אושרו לראשונה לימודי בחירה לחבר קיבוץ שלא על פי צרכי המשק.
יהודה ויהודית הרבו ליהנות מביקורים בקולנוע, תיאטרון וטיולים ברחבי העולם ובהונגריה בפרט. היו שותפים לחבורה ההונגרית של הקיבוץ, שנהגה להיפגש ולערוך סעודות מתובלות על טוהרו של המטבח ההונגרי.
בהגיעו לגיל 80 החליט לפרוש מחיי העבודה הממוסדת, אהב להיות בבית יחד עם יהודית, ליהנות מבישוליה, לעבוד בגינה ולטפח את הבוסתן המפואר, ביתם היה תמיד פתוח בפני הילדים והנכדים.
בשנת 2007 התאלמן מרעייתו האהובה יהודית ומאז הרבה לטפל בגינתו הפורחת כל ימות השנה וליהנות בחיק המשפחה שהתברכה בשלשת ילדיו, תשעה נכדים ושבעה נינים.
המשפחה מבקשת להודות מקרב לב לשלמה אדרי שנהג לבקרו מדי יום ודאג לכל עם לב רחב ולמרים אשת החיל שפינקה במטעמיה וכן לטיפולם המסור והחם של הצוות הרפואי בניהולן של הילדי ומירי. וכמובן לגופל המלאך השומר שלווה וסעד את “סבא” בחודשיו האחרונים והכניס אור ושמחת חיים ונהג בו כסבו.