***מכונת הכתיבה של סבא אהרן***
בילדותי, ביליתי לעיתים קרובות בגן עדן.
גן העדן היה חדר העבודה של סבא שלי.
שם, בין הספרים הישנים לרחש מכונת הכתיבה למוזיקה הקלאסית ולתה עם העוגיות, יכולתי לברוח לרגע מהלינה המשותפת.
שם לא היה רעש בלתי פוסק של ילדים.
שם לא היו נזיפות של מטפלות.
שם לא נדרשתי להתחשב, לוותר, לעשות.
שם הייתי אהובה, מיוחדת ויחידה.
שם, בפעם הראשונה, גיליתי את חדוות הכתיבה .
ושם, על מכונת הכתיבה הישנה של סבא אהרן, כתבתי את הרומן הגנוז הראשון שלי.
אני חושבת שהייתי בת תשע.
***
סבא שלי, אהרן חפץ, היה חלוץ, חבר קיבוץ, עורך וכותב.
כל חייו הוא נקרע בין שני הקטבים של חייו: הקיבוץ והמילים.
מצד אחד, הוא העריץ את חיי העמל, האמין בחקלאות ובחינוך המשותף ובהגנה על המולדת. ככזה, הוא הצטרף לקיבוץ בית הערבה (שם נולדה אמא שלי), ואפילו הספיק להילחם בסדום רגע לפני שהגיע פקודת הפינוי, והיה חלק ממקימי כברי.
מצד שני… בתוך תוכו, סבא שלי לא היה קיבוצניק מסוקס או פלאח עם ידים מלוכלכות באדמה, ובטח לא גיבור ואיש חיל.
בתוך תוכו הוא היה איש רך. איש רוח. מספר סיפורים בחסד.
הוא נמשך למילים, ללחן שלהן, לרעיונות, למחשבות.
ככזה, הוא מצא את עצמו בסופו של דבר כ”תרבותניק” נצחי:
בתחילת הקריירה שלו הוא כתב את המחזות שהעלו בכל חג משק בבית הערבה.
בסופה, במשך שנים ארוכות, הוא היה עורך “הידיעון לתרבות ולחג” של התנועה הקיבוצית (ביטאון שיש לי חשד סביר שאיש לא קרא חוץ מסבא שלי ושניים-שלושה מהחברים שלו מ”המחנות העולים”).
***
לא הרבה אחרי שסבתא שלי נפטרה, אחרי 55 שנים יחד, סבא שלי איבד את המילים.
האבחנה הייתה דמנציה, אבל מי שהכיר אותו, היה יכול לחשוד שהדמנציה היא בעצם ביטוי של שברון לב.
האיש הגדול, הנלהב, שהיה מושיב להקת נכדים מכושפים ומספר להם עלילות מלאות פאתוס ודרמה, נאלם.
לפעמים, כשישבתי לידו, כף ידו החזקה מאד עדיין אוחזת בשלי, יכולתי לשמוע את המילים מתחבטות בתוכו, כמו ציפורים בחדר עם חלונות סגורים.
(בתקופה ההיא הוא התחיל פתאום לצייר, ציורים מלאי צבע וחיות, אבל זה כבר סיפור אחר).
כשסבא שלי עבר לבית אבות סיעודי, חדר העבודה שלו הועבר לחבר קיבוץ אחר, שגם הוא חלה מאוחר יותר במחלה דמנטית.
בין המחלות לאובדני הזיכרון, בין חיסול וריקון וסידור מחדש של הצריף הקטן, הצבוע ירוק, בשולי הקיבוץ,
מכונת הכתיבה של סבא שלי נעלמה.
איש לא ידע לאן התגלגלה.
יותר מ-15 שנה.
***
לפני שבועיים, קרה נס: מכונת הכתיבה נמצאה, שכוחה במחסן של אחד מחברי המשק, שלא הכיר את מוצאותיה ושמח להחזיר אותה אלינו.
וכשקיבלתי את הבשורה עלו לי דמעות בעיניים.
כי בדיוק באותו יום התחלתי טיוטה חדשה של הרומן שאני כותבת – “איך ללטף קיפוד”. הרומן שהחלטתי שהפעם לא ייגנז. הרומן שמתרחש (איך לא) בקיבוץ של פעם.
הרגשתי שסבא שלי – סבא אהרן החם, החכם, אוהב המילים – שלח לי ברכת שלום.
***
מכונת הכתיבה הישנה של סבא אהרן עומדת עכשיו בחדר העבודה שלי.
אי אפשר כבר לכתוב בה, כמו שכבר אי אפשר לדבר עם סבא.
אבל זה לא מפריע לי לכתוב.
וזה בטח לא מפריע לי להתגעגע.
מור אסאל – 3/3/2019