אמא
היית אישה פעילה ורבת מעש, רקמת ותפרת, סרגת וציירת, יצרת עבודות טלאים ועבדת בסדנת התחריטים, היית אשת ספר ובעלת יד קלה בכתיבה, היית אישה דעתנית ועצמאית.
רצית לעשות את הדברים הרבים מאד שנגעת בהם במהלך חייך בעצמך, כפי שאת מבינה, כפי שאת רוצה, לא נתת שיתערבו לך. לא ביקשת עזרה אף פעם, לחמת ככל יכולתך להצליח לעשות בעצמך לעצמך. לא ידעת להישען ולהיעזר גם ברגעים הקשים ביותר כשרן הלך מאיתנו בחטף, לא נתת לאף אחד להתערב לך ולהציע עזרה.
כשהגעת לגיל גבורות כעסת כשאמרנו שלא כדאי כבר שתעלי על כיסא בעצמך גם אם את צריכה להוריד משהו מגבוה. רצינו להציע לך עזרה ואת הרגשת שאת יכולה ורוצה לעשות לבד מה שאת יכולה.
אף פעם לא התלוננת. לא ידעת לומר קשה לי, עצוב לי. לשאלתי אמא איך את מרגישה, ענית תמיד “טוב ככל האפשר….” ובשבועות האחרונים לחייך, כשכבר הרגשת שכוחותייך הולכים וכלים, גם אז ענית “אני מקווה שטוב…”
אמא, לא היו בינינו אף פעם יחסים פתוחים של שיחה ודיבור …. בימיך האחרונים רציתי כלכך לדבר איתך, רציתי לייצר מקום לדיבור על סוף שמתקרב, ועל פרידה ולא ידעתי איך….
זיכרון בית הילדות הוא זיכרון חזק שאינו נגמר, לטוב, לנעים ולקשה שהיה בו.
ואני רוצה לזכור ממנו את מגע ידייך הרכות והנעימות כל-כך ולהצליח לדחוק זיכרונות של כאב.
מרגישה את השורשים שלי שצמחו וגדלו כאן בכברי, הולכים ומתרחקים עכשיו כשכבר אין לנו כאן יותר בית ומשאירים בי געגוע גדול.
היי שלום אמא, תודה על מה שהיית לי ולנו וסליחה אם לא תמיד היינו מספיק רגישים להבין ולקבל אותך כפי שהיית.
דליה טל