מתוך קטע שכתבתי לסבא, לפני קצת יותר משנה.
והם היו נוסעים בקלנועית על כביש המערכת, בשעת בין ערביים. נועם ביקש לראות שפני סלע, וסבא ביקש להראות לו. וסבא הבטיח כמו תמיד שהם ייסעו, והם באמת נסעו.
ככה, כל סוף שבוע שבאו לבקר, פעם בחודש בערך. זמן איכות קבוע. זה היה הסוד הקטן שלהם.
ואחרי זה הם הגיעו הביתה, כשכבר כמעט היה חושך והשמש שקעה, וסבא היה אוכל בשלווה את הסלט שחתך בבוקר.
ובלילה הם היו נכנסים למיטה, נועם אהב לישון איתו במיטה הגדולה ולסבתא ממילא היה חם מדי בחדר.
ונועם היה נשאר לראות טלוויזיה, עד השעות הקטנות של הלילה, סדרות מצוירות זרות בתרגום עברי, כי זה מה שהקרינו
וסבא היה ישן, ואם נועם לא היה נרדם,
היה הולך לסבתא, והיא הייתה מכינה לו חלב חם, עם פול סוכר, ויושבת עד שנרדם וראשו צנח אל הכר.
בשנה האחרונה דברים התהפכו. אתה, שתמיד דאגת לכולנו בצורה מופתית, נזקקת לנו. אז טיפלנו בך. היו לך עליות ומורדות רבות, תקופות צלולות ותקופות חשוכות.
בכל ביקור שלי, בזמן המכינה ויותר מאוחר בצבא דיברנו וצחקנו על זה שאתה צריך לחכות עוד קצת כי אתה רוצה להיות שם כשאסיים את המכינה, ואז את שביל ישראל, ואז להגיע לגיוס שלי, ואז להשבעה, ואולי תחכה עד שאסיים מסלול…
זכיתי לראות אותך בסופ”ש האחרון, ואמרתי לך כמה אני אוהב אותך לא משנה מה. הבנתי שלנצח לא תחיה, אבל תמיד אזכור אותך כסבא הנפלא שהיית. סבא ששואל: “צ’יקולה, מה עם חברה, אין איזה בחורה חמודה?”, שצוחק מהבדיחות שלי ואוהב להכין לי סלט. ומדי פעם מפרגן באיזה סיפור על מבצע הרואי בימי הפלמ”ח או על איך הפכתם אדמת מלח לחקלאות בבית הערבה.
הלכת בשיבה טובה, כשאתה משאיר אחריך רעיה אמיצה, שני בנים ובת, שלושה נכדים ונכדה אחת. אתה בהחלט צריך להיות גאה.
אני גאה להיות הנכד שלך. תודה.
נועם