חברים נפרדים משרה מלר

עצוב לי מאד ללוות את שרה למנוחה אחרונה כי פשוט אהבתי אותה. הערכתי מאד, אישה יקרה לי.
חשתי עימה כאילו היא מושכת את חוט חייהם של הורי עבורנו
אני חבה לה תודה עמוקה.
במקום מילות הספד שטרם באו אלי אקריא קטע מהברכה שכתבתי לה לגיל 85 , שיש בו מעט מן הרב לדמותה: אישה גבוהה רזה עם חוזק פנימי, עם יושר ברור, עטוף בתשומת לב לכל סובביה.

בצניעות, בקומה זקופה את מובילה את הדרך מהערבה החמה והרחוקה
נותנת למקום ולאנשיו, כאז כן היום, הרגשה של חברות
מקרינה ענווה וחריצות
יודעת להעניק אחווה לזולת
להעריך את כל הנעשה
לשמוח להגיד תודה
להשרות ידידות עמוקה,
לתת אהבה כמו היינו משפחה אחת גדולה.
מין יכולת נהדרת כזאת
להראות, מתוך הדעת והלב – מה חשוב, מה נכון
שכולנו יכולים ללמוד ממנה.
ועוד ללמוד איך מגדלים דור ועוד דור
בתקתוק של אהבה, כמחוגי השעון, עם שלמה.

יהי זכרך ברוך ומנוחתך עדן.

אירית פילמוס
31/5/09

---

באתי להיפרד….
שהיתי ליד מיטתך, שתקתי, ליטפתי, נצרתי את פניך וכולך בזיכרוני –
לפני שפניתי ללכת ממך קרבתי פני לנשיקה, ואז לחשת באוזני:
“שלום ילדה שלי….”
ולפתע הייתי הילדה שלך מבית הערבה, זו, שלכבוד יום הולדתה, במלאת לה שנתיים – נסעת באופן מיוחד לירושלים לקנות לה כובע…
כך, סיפרת לי –  אני לא זוכרת.
אבל, יודעת היטב שהימים ההם, וכל אילו שבאו אחריהם –
נצורים בי לתמיד והשאירו חותם עמוק בכל הווייתי.
הלכתי לדרכי – והשארתי מאחורי עוד אחת “מהורי בית הערבה” שלי, שהולכים ומתמעטים…

“הורי בית הערבה” שלי, שבתחנות חיי היו שותפים, מלווים, תומכים –
אם במכתבים אלי לצבא, כשהקפדתם על מילוי המשימה שנטלתם על עצמכם –
לאפשר להתגעגע, לנחם, לספר על הבית שלנו שתמיד נמצא שם –
ואם במלאת לי 50 – כאשר באתם לבית הורי לחגוג ולהעניק לי טבעת במתנה.
זיכרון שתמיד יהיה עימי.  זיכרון נפלא.
ובראש החבורה, היוזמים, המובילים – את שרה, ושלמה שלנו.
הורים טובים ומסורים שלי….
ועוד אני זוכרת – כשאורלי נולדה והייתה כמעט פגית – את היית מטפלת בבית
התינוקות. הבאתי אותה אליך, ומסרתי אותה לידיך הטובות, האמונות –
וכך היינו שתינו שותפות לגידולה – בדאגה, בשמחה ובאהבה.
היית לה סבתא טובה, היית לי משענת חמה ותומכת.
כאשר בגרתי ונולדו לי יתר ילדיי וגם נכדיי, המשכת ללוות בעניין את כל
השושלת. גם להם הייתה הזכות, להיות בכל מפגש עמך – מחובקים,
מלוטפים ומנושקים. מפגשים של אהבה. סבתא.
בשנים האחרונות, במסגרת עבודתי בארכיון, צצו ועלו שאלות רבות הקשורות לאירועים של שנים עברו בבית הערבה, ובימים הראשונים של כברי הנבנית.
מצאתי כתובים, צילומים וחומרים היסטוריים שלא ידעתי לפענח, לזהות ולקטלג – היה על מישהו להמציא תשובות. ידעתי שאת היא הכתובת:
הצלילות, הזיכרון שלא בגד, החכמה, הידע, היחס העמוק והמזדהה עם הבית-
ידעת לספר, לשחזר, לזהות ולתעד – תרומתך לארכיון לא תסולא בפז.

בכל שנה, בערב חג השבועות, משך כל השנים –
אינכם שוכחים שאי פעם נולדתי לכם. תמיד זוכרים לברך ולאחל.
ופעם בשנה, שוב אני אותה ילדה שלכם כמו אז…. רחוק  רחוק …..
השנה, ערב חג השבועות – יום הולדתי –
בערב זה, שרה שלי, את הולכת מעימי לתמיד.
ניסגר מעגל.

מיכל רמות
ערב שבועות, ה’ בסיוון תשס”ט                              28.05.09