שושנה שפר
1928 – 2008

 

קורות חיים

אמא נולדה בחצר כינרת בי”א סיון תרפ”ח, ולמי שאינו בקיא בתאריכים העבריים מדובר בשנת 1928. העובדה שנולדה בחצר הייתה משמעותית מאוד עבורה והיא נחשבה יחד עם קבוצה מובחרת של ילדים ל”ילדי החצר”. כשנבנתה קבוצת כנרת, ויש להקפיד לומר “קבוצת כנרת” ולא קיבוץ, עברו החברים והילדים לנקודת הקבע, מיד אחרי הפרות. גם פרות היו מוטיב חוזר וחשוב בחייה של אמא, שכן אמא שלה, סבתא אסתר, הייתה רפתנית, אמא גם היא ניהלה רומן קצר עם הרפת ואחריה – דור שלישי לריח הזבל ניחוח חציר, הייתה גם אחותנו עמית רפתנית.

מהימים ההם של החצר וקבוצת כנרת היו לאמא הרבה סיפורים שאהבה לספר, כמו – הזיכרון שלה מלילות החליבה של סבתא אסתר, כשהייתה חוזרת לפנות בוקר כולה קפואה ונכנסת למיטה החמה של הילדים על מנת להתחמם מעט מחום גופם; או – הסיפורים שסבא מאיר היה מספר לילדים על ייבוש הביצות וכיבוש הקרקע; או סיפורים על ההליכה בבקרים מכנרת לבית הספר בדגניה א’ כשהיו מתקבצים קבוצות קבוצות של ילדי כיתה א’ כדי לעבור את המרחק של קילומטר וחצי, ברגל, ובסוף יום הלימודים – לעשות את הקילומטר וחצי בדרך חזרה הביתה; או על ההורים שלה שבתורנות היו “תופסים” רובה ויוצאים להגן על כנרת מפני הפורעים שהיו מאיימים לרדת מההר לכיוון הקבוצה. ועוד ועוד סיפורים שהייתה מספרת לנו בזמנו, ואחר כך לנכדים.

כשסיימה את בית הספר יצאה להדריך בתנועה, עד שנקראה לחזור לכנרת לעזור במשק, כיוון שהתחילו האירועים הראשונים של מלחמת השחרור. האחים שולם ויעקב כבר היו עמוק בתוך הקרבות, סבתא אסתר עם האחים הקטנים רוני ושמואליק פונו לחיפה ואמא נשארה עם סבא מאיר בכנרת. בהפוגה הראשונה של הקרבות על עמק הירדן החליטה שהיא רוצה להצטרף ללוחמים, נפרדה מסבא, יצאה עם משאית אספקה דרך חיפה ונפרדה מסבתא ומהאחים – והתגייסה לפלמ”ח. אמא סופחה לגדוד “הפורצים” בחטיבת הראל שהייתה בדרך לירושלים, עבדה קצת במטבח, עשתה קורס נהגות ג’יפים וקורס מ”כיות ומונתה למפקדת פלוגת חברות בגדוד הרביעי. שם הכירה אמא את אבא וסיפור הכרותם המשעשע הצחיק אותנו פעמים רבות, כולל אותה פעם כשהיינו בטיול שורשים, הגענו למקום ההתרחשות בדיר ראפאת שליד בית שמש ואבא ואמא המחיזו לנו את סיפור הכרותם. צחקנו הרבה.

מתקופת הפלמ”ח ותחילת המדינה נשארו להורים שלנו הרבה סיפורים, שאני באופן אישי מאוד אהבתי לשמוע, הרבה אופי – האופי הפלמ”חניקי הידוע, והרבה הרבה חברים טובים.

זאת למרות שאמא תמיד התעקשה, וחזרה והתעקשה, שלא הייתה בפלמ”ח. “אבא היה בפלמ”ח, אני לא” היא תמיד אמרה. אז אמרה… אמרה ונשארה בחיים (זה ביטוי של אמא).

עם שוך הקרבות התפנו ההורים להקים משפחה. תחילה גרו בכינרת שם נולדה יעלי ואחר כך, כיוון שחיפשו קיבוץ צעיר שבו יוכלו להיות שותפים לבריאה ולבנייה – הגיעו לכברי, פה קיבלו את פניהם החברים הטובים רעננה ונעמי.

אמא עבדה בחינוך כמטפלת ואחר כך כמחנכת ובאמצע שנות השישים העליזות החליטו ההורים לעשות פסק זמן ולצאת לשליחות בחוף השנהב. אמא ראתה בתקופה זו זמן של חופש, מנוחה, כייף והרבה טיולים. את הדרך חזרה הביתה עשתה המשפחה מחוף השנהב דרך אמריקה ואירופה,  בימים בהם טיול כזה לא היה עניין שבשגרה… גם ממנו נשארו הרבה חוויות וסיפורים.

עוד כמה שנים של חינוך, אחר כך עבודה בשעוות בכבירן ולבסוף עבודה בהנהלת חשבונות. עם כניסתה לפנסיה השקיעה את מרב זמנה ומרצה בנכדים ובגינה.

לאורך השנים המשפחה גדלה וגדלה וגדלה. תחילה נולדו עוד ארבעה ילדים: עמית, ניר, אנוכי ושירה ואחר כך החלו “לפרוץ” הנכדים – 17 בלי עין הרע ועוד ארבעה נינים, ויחד עם עוד 3 נכדים “מאומצים” של יעלי ונינה נוספת שתפרוץ בקרוב – הייתה סביב אמא משפחה מאוד גדולה, מאוד קרובה ורוב הזמן גם מאוד שמחה.

אמא הייתה אלופת העולם בשמירה על קשרים ולא שכחה לברך כל אחד ואחת מהמשפחה הענפה מאוד – כולל נינים, בני זוג ונספחים, בימי הולדת, ימי נישואין או סתם אירועים שונים ומשונים. כך כל רחוק הפך לקרוב ואין אחד במשפחה שלא מכיר את “דודה שושנה” מהברכות.

גם רגעי עצב ידענו – כשיעלי חלתה ונפטרה, כשאבא החליט לסיים את חייו וכשקיזי נפטר לנו בפתאומיות, אבל אני חושבת שעד יומה האחרון נהנתה אמא מהעושר הרב הזה שהיה סביבה וגם אנחנו ידענו להודות לה ולהעריך את המשפחה שהקימה.

לפני כחודש חגגנו יומולדת שמונים לאמא, טיילנו למערות בית גוברין על פי בקשתה וקיימנו הפעלה לכל המשפחה בסדנה לתחריט. היינו שמחים וצוהלים ואמא הייתה מאושרת.

אנחנו מודים לך אמא על חיים מלאים וטובים. לכי לך לדרכך החדשה בשלום – מסרי ד”ש לבני המשפחה ולחברים היושבים במרומים ואנחנו כאן נמשיך את הדרך המשפחתית שאת ואבא התוויתם לנו – נמשיך להיות שמחים, נמשיך להיות צוחקים ונזכור אותך בטוב.

 

כתבה: רוית