אמא,

לא דברנו כבר יותר מ- 30 יום.

מתחילת השבעה, אני חושבת לעצמי על המון דברים. מחשבות אלו ממשיכות אתי כל הזמן, מדי יום ביומו ומתחזקות סביב השעה ביום בו היינו מדברות, כי הטלפון ממך לא מגיע וגם אני כבר לא מצלצלת אליך.

ברגעים האלו אני שקועה במחשבות עליך ועולים בלי כל סדר, כל מיני פרטים קטנים שמעלים בי זיכרונות, שאלות, תחושות ומחשבות.

נזכרתי כיצד אבא ואת התמודדתם עם ההשכבות שלנו. חמישה ילדים (כשפער הגילים בין כל אחד מאתנו הוא רק שנה וקצת). נזכרתי כיצד חלקתם בינכם את המטלה. אבא היה רץ ראשון ומסדר לנו את המיטה. לי אישית הייתה זו חגיגה, אם אבא הספיק להגיע. (לא תמיד זה קרה, אני הייתי הילדה האמצעית…) הוא היה מסדר לי את המיטה עם פטנט, שלמחרת אוכל לשים את הכיסוי על המיטה כששולי הכיסוי מורמים וכך נחסך ממני זמן יקר בבוקר. את השמיכה אבא היה מסדר כמעטפה וכשהוא היה מסדר זה החזיק כל הלילה.

אחר-כך אמא היית מגיעה ומטפלת לי בשער. היית מברישה לי אותו 100 פעם וקולעת לי צמה, בפרק זמן זה היינו משוחחות על נושאים שונים, או שהיית שרה לי שירים בפורטוגזית, לבסוף היית נותנת לי נשיקה והלאה המשיכה.

כשאני חושבת על זה אני מבינה היום, שהשקעתם בטקס “ההשכבות”  מדי יום כשעה וחצי עד שעתיים. זה אומר כל יום בין 7:45 – 9:45 הייתם עסוקים רק בנו. תמיד עם המון אהבה ומלוא תשומת הלב לכל אחד ואחת מאתנו.

נזכרתי גם שבכל יום שישי ערכנו קבלת שבת. אתם הקפדתם שכולנו נהיה נוכחים עד שעה שש אחרי הצהריים, גם כשהיינו מגיעים מהצבא. אז אבא, או סבא מרדכי, היה מקדש על היין, הנרות הודלקו על פי זמן הדלקת הנרות. על השולחן כל שבוע הייתה עוגה אחרת, ממרחים ומטבלים שהכנת ולחמים שונים שאפית ביום חמישי בערב ועליהם בירכנו “המוציא לחם” וכמובן הסופר מיץ. גם היית מכינה ארוחות ברזילאיות בשבתות על פי האירועים המשפחתיים והיו די הרבה כאלה מן הסתם.

ערך המשפחה והיחד המשפחתי היו אחד מהערכים החשובים לך אמא. לא משנה כמה אנרגיות זה היה לוקח ממך התעקשת על כך. גם לאחר שגדלנו והתחתנו והשבט גדל. תמיד הקפדת להביא אותנו למפגשים משותפים בחגים, או בימי ההולדת.

וזה מוביל אותי לנקודה נוספת שאפיינה אותך, הדבקות במטרה, יש שיכנו תכונה זו עקשנות.

אמא עם כל העדינות שלך והנתינה, לעצמך תמיד נשארת נאמנה. כמו למשל בנושא התזונה. היום אנחנו רואים בכך משהו של מה בכך, אבל אז בשנות השבעים? כשאת עולה לארץ מארץ נוכרייה לקיבוץ שהיו בו אנשים שעברו כבר כאן בארץ ישראל, כברת דרך ארוכה? חלוצים שהקימו ישוב בגליל לאחר שהצליחו לעורר את המדבר לחיים ועלינו הסתכלו במין מבט לא תמיד מבין, אתם יודעים על מה אני מדברת. במין מבט של אתם הבורגנים, מה אתם יכולים כבר ללמד אותנו שאנחנו לא יודעים?

אבל כמו שציינו רבים אמא, את עם החיוך והעדינות שלך הצלחת להמיס הרבה התנגדויות וחדרת להרבה לבבות. כנגד כל הסיכויים החדרת את תורת התזונה הבריאה והרפואה האלטרנטיבית: הומאופתיה ופרחי באך לתוך סדר היום של הקיבוץ. לאט, לאט ובעדינות האופיינית לך אמא, נעשת למוסד בתחומים אלו. מדהים היה לשבת בשבעה ולשמוע מפיהם של הורים רבים כל כך על ההשפעה העצומה שהייתה לך אמא על תזונתם של כל-כך הרבה ילדים ועל תפישת העולם של הוריהם בתחום התזונה.

יכולת נוספת שלך הייתה להבחין באנשים הזקוקים לעזרה ולעשות משהו למענם. אני זוכרת מקרה אחד מורכב מאוד שהיה, שאמא כלל לא הייתה מעורבת בו בשום אופן. היא ספרה לי עליו והתייעצה עמי מה היא יכולה לעשות על מנת לתקן את העוולה שנעשתה לדעתה לאותו אדם? לעזור לו בדרך כל שהיא, לעודד אותו. באופן הכי טבעי שאלתי אותה בפליאה, למה זה חשוב לה כל-כך לעזור לאיש זה? הרי את לא חלק מזה כלל, הסברתי לה. אמא בלי להסס ענתה לי: אם המחשבה הזו הגיע אלי זה אומר שאני חייבת לעזור. תגובתה הזכירה לי משפט שאמר אלברט איינשטיין:  “העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין.” ומיד ידעתי שאת צודקת.

אמא בזכות מעשיך העולם הזה היה מקום פחות מסוכן לחיות בו, אנא המשיכי לעשות למענו גם מהמקום שבו הנך.

יהיה זכרך ברוך!