פרידה מרחל דרור – מיכל

רחל יקרה ואהובה

בלילה האחרון לחייך ישבתי לצידך והשמעתי לך סונטות של מוצרט.  הבטתי בפניך וידעתי כי כבר לא תראי אור יום, וכי הנה את נמוגה והולכת מאיתנו, מבנייך, מנכדיך מניניך, ממשפחתך האוהבת ומכברי, הולכת לבלי שוב.

לפני למעלה משנה נקש הגורל בחלון;  נקש בוודאות, אך בנדיבות מפתיעה הותיר לך זמן להיפרד. ואת החלטת לקדם את פניו באומץ ; צעדת לקראתו בעיניים פקוחות; החלטת לוותר ביודעין על טיפולים מייסרים, על מעקפים והשתהויות, ולמצות את כל הטוב שעוד מזומן לך: לשיר, להאזין למוסיקה, ללמוד, לבלות בחיק המשפחה, לחגוג עימנו את ליל הסדר, לראשונה, בארץ,  שלא בסדר קיבוצי, להשתתף בחתונתו של אילן ובחנוכת ביתו של אסף ולהנות מספרות, ממוסיקה ומבני האדם הסובבים אותך, אנשים שכל כך אהבת, ושכל כך אהבו אותך. הספקת לבלות עם אהרון ככל שניתן, הספקת לתעד את קורות חייך והספקת לצוות לנו את כל מה שרצית שנזכור ונוקיר.

לפני חודשים ספורים ראיתיך בהופעת המקהלה באילון. אף כי בקושי עמדת על רגלייך לא הפסקת לשיר, חזרות המקהלה והופעותיה, והאהבה שהרעיפו עליך חברי המקהלה מילאו אותך אושר וסיפוק. חבריך, חברי המקהלה, חגגו איתך את יום הולדת ה-85 ואף באו להיפרד ממך בחזרה מיוחדת שערכו לפני שבועות אחדים בכברי. ואת, כך סיפרת לי, עוד הספקת לומר להם דברי פרידה.

“אני רוצה מאד לחיות” ,אמרת לי לא אחת ,”אך בגילי מתים בסופו של דבר”. כך אמרת וציינת כי חיית חיים מלאים ושלמים.

בחייך היו הלמות תופים וצלילי כינור; תרועת חצוצרות ונהי חלילים.  היו תקופות של סערה וחדוות מעשה, והיו תקופות של קושי, צער ואובדן. התגייסת ל”צו התנועה”, והלכת לבית הערבה,  אך לצד תחושת השליחות וגודל המעשה עברו עליך גם ימים קשים. בבית הערבה סבלת מהחום וחלית לא אחת; היה עלייך להתמודד עם מחלתו של אהוד ועם ההחלטה האכזרית להטבילו במי ים המלח ואף על פי כן, הרגשת שנפלה בזכותך ההזדמנות להיות שותפה למפעל יחיד ומיוחד שאין דומה לו. הכאב על אבדן בית הערבה היה פצע שהתקשה להגליד לאורך שנים; פצע שצריך היה להסתיר, לאור משימת בניית הישוב החדש, בחיים שמעטו להחצין בהם רגשות ולדבר על כאבים אישיים.

את נאבקת לא רק על הצרכים הפיזיים אלא גם על הצורך לממש את “שאר הרוח”, את צרכייך האישיים שבאו לביטוי באהבה למוסיקה ובבחירת  היעוד של החינוך המוסיקלי, שאת יסודותיו הנחת    בכברי. רצינו לערוך לך ערב פרידה עם תלמידיך, המעצבים  את חיי המוסיקה בכברי כיום, רצינו, ולא עלה בידינו, וצר לי על כך מאד.

חייך נעו בין קטבים מנוגדים: במשפחה היקית הנוקשה וההישגית, שממנה באת, ידעת למסוך רוך ונועם;  את התגובות הרגשניות של אהרון ידעת לצנן ולמתן בעת הצורך ; לצד  התלם הישר שהלך בו אהרון, ללא ספקות והרהורים, חשפת את, לבטים, קשיים ובייחוד את הצורך ב”נשמה יתרה”: באמנות, בספרות ובמוסיקה. ידעת להעריך ולהוקיר את המפעל הקיבוצי, אך גם  לראות ממרחק בעין ביקורתית את המחירים ששלמת, על שנמנע ממך לגדל את ילדייך בעצמך. את השינויים בארץ ובקיבוץ הבנת וקיבלת בראייה מפוקחת ובהבנה של השוני בצרכים ובתנאים , מבלי שאלה הפריעו לך לאהוב את חייך כפי שנחוו ולהיות שלמה עימם.

איבדתם את יונתן, אבדה שמעולם לא התגברת עליה; יונתן היה הילד היחיד שזכה לגור אתכם בבית פרטי בגויאנה וקשרים אמיצים נרקמו ביניכם שם. יונתן  המשיך את  דרככם שנקטעה בבית הערבה; יונתן חידש בגלגל את מסורת החגים שלמד ממך בכברי, מסורת,  שגולת הכותרת שלה היתה סדר פסח; ויונתן היה גם הממשיך המוסיקלי שלך, שיחד עם ורד הפך את המוסיקה לחלק בלתי נפרד מחייו ומחיי גלגל.

היו לך יחסים קרובים ומיוחדים עם נכדייך. ביתך היה פתוח תמיד לפניהם והם הרבו לשתף אותך בחייהם האישיים. אם לפעמים היינו מתבדחים איתך ועם אהרון על שזכיתם בבנים בלבד, הרי בדור השלישי היו נכדים ונכדות ואף שלוש נינות.  מוסד “יום שישי אצל סבא וסבתא” היה אבן פינה בחיי המשפחה המורחבת שלפיו כוונו תכניות הביקורים בכברי.

רחל, אהבתי אותך, את היית לי אם ואחות, משפחה ובית, גם כשכבר לא  היה לי כאן בית.  בימים האחרונים הרביתי לשהות בדירה שטיפחתם, הבטתי מסביב בכל מה שעוצב באהבה,  ולבי נחמץ למחשבה שהנה, הנה הדלתות ננעלות

בימים האחרונים לחייך אזרת את כל כוחותייך ויחד עם אהוד, נטע ואור נינתך הדלקתם נרות ושרתם  את כל שירי החנוכה. תמונתה של אור היתה תלויה מעל למיטתך ב”נאות”. אני רוצה להאמין שהיא האירה את ימיך האחרונים בידיעה, כי משהו ממך ממשיך לחיות בבנייך, בנכדייך, ובניניך. אני מאמינה שלוותה אותך האמונה כי אנחנו נמשיך לחיות אחרייך , לאהוב את שאהבה נפשך, לזכור את רוחב לבך ואת יופייך ולקחת אותם עימנו באשר נלך.

 

30.12.07

נכתב ע”י מיכל דרור