גילה יקרה
אני לא יודעת למה אני מדברת אליך ולא עליך, אולי כי רק אתמול ראיתי אותך, ושמעתי את קולך, בפעם האחרונה שהוא נשמע.
שבועות ספורים אחרי שיהודה שלי נפטר, הגעתי אליך לטיפול, וכשאלה שבשגרה, שאלתי אותך מה נשמע? ואת ענית – יש לי סרטן. יש לומר שלתשובה זו לא ציפיתי.
הייתי בימים כאובים ועם תובנות מאד ברורות לעצמי, מה אדם במשבר צריך מסביבתו, וכך התחיל הקשר המשמעותי ביניינו, שכולו בזמן מחלתך.
לקח לך זמן להיפתח, ובעיקר לדבר על קושי, כי כך חיית, ראית את החוזקות, רצית לנצח בכל מחיר, לא להתבכיין, לא לשקוע ברחמים עצמיים ולא לעסוק בכאב.
מעל שבע שנים, נפגשנו אחת על אחת, לשיחות נפש עמוקות וכואבות, שהיו בניגוד לדרך החיים שלך. אולי אפילו את היית צריכה מקום שבו מותר לדבר על הקושי, להזיל דמעה, וכמובן לחזור מהר לחיים עצמם, לעשייה, לילדים, לעולם שמחוץ לבועה שיצרנו.
תמיד התעניינת גם בי, אף פעם לא נתת לי הרגשה שרק מה שקורה לך חשוב.
את מסמלת בעיניי את נצחון הרוח, הנפש על הגוף. שמונה שנים לא נתת למחלה לנהל את חייך, המשכת לעבוד, לנהל בית, לטפל בדאגה ומסירות בילדייך, ליצור ולעשות.
גם כשאמרו לך במפורש שהרופאים הרימו ידיים, את המשכת בכל הכוח, השתתפת בהפקת התיאטרון האזורי, שעוד לא יצאה לאור אפילו, היית מעורבת, התלהבת, ביקרת, ושוב, כמו תמיד, מצאת משמעות עניין ודרך.
ביום חמישי האחרון, כשהיית בבית חולים, ניהלנו שיחת טלפון ארוכה, היית חדורת אמונה שיהיה יותר טוב, שיש לך תובנות חדשות, איך לנהל את חייך. נשמעת מלאת כוחות ואופטימית, אפילו יותר מהרגיל, ואני האמנתי שכך יהיה. זו הייתה השיחה האחרונה ביניינו ואיתה אשאר לתמיד.
תנוחי, כבר מגיע לך!
כתבה נעמי שביט